גדעון ארן - מזבח הקולקטיב הלאומי ו/או הדתי
בזירת הט”מ מתקיימים שני פולחני מוות מקבילים, פלסטיני-מוסלמי וישראלי-יהודי. שני הטקסים שלובים זה בזה ומתייחסים זה לזה. יש ביניהם הידברות אילמת ושיתוף פעולה סמוי. הזירה היא קו-פרודוקציה ריטואלית מבלי כוונה ובד"כ ללא מודעות. יש אנלוגיה מסוימת בין הטקסיות בזירת הט”מ לפקעת הדמים הטקסית של קידוש השם בעמק הריין במאה 11-12, כשקשה היה להפריד בין פעיל לסביל, סיבה למסובב, בין השפעה יהודית לתגובה נוצרית וההיפך, וקורבנות אותה אלימות היו קורבן מכפר וגואל (ונוקם) של שתי קהילות שכנות מול שני אלוהים יריבים. לט”מ הפלסטיני בישראל יש היבטים של הקרבת קורבן במובן קלסי למדי.
בפסקה הקודמת צוין שכל צד מקריב את עצמו, בדיעבד אם לא מלכתחילה. ניתן להניח שכל צד מקריב גם את האחר. ידוע על פולחני קורבן אדם קדומים או מיתולוגיים בהם ויתרו על היקר מכול – הבן הבכור (עקדת יצחק, בת יפתח, בן מנשה, ותינוקות אצולת קרתגו , או תחליפים בדמות בהמה תמה), וכאלו בהם הוגש כמתנה אויב עז שהוכרע בקרב ונפל בשבי (בסגנון פיוס האלים אצל האצטקים).
אני מברר עדויות מסוימות לתפישה פלסטינית לפיה המחבל המתאבד מעלה כקורבן על מזבח הקונפליקט המז"ת את נפגעי הטרור הישראלים. ביומני תימוכין יותר עשירים לתופעה אחרת, משלימה, בלתי צפויה לחלוטין: תפישת זירת הט”מ כטקס קורבן יהודי בו מתנדבי זקא הם הכוהנים והזבח שדמו נשפך הריהו המחבל המתאבד, או חלקים מגופתו. כך, התוקפן אינו רק קורבן במובן victim אלא גם במובן sacrifice אצל פלסטינים ואפשר שגם אצל יהודים.
